לא מקוללת בכלל

כשראיתי את התמונה הזאת, זה עשה לי כואב בלב.
זוכרת שהייתי עמוק בסצנה התל אביבית, יוצאת עם גברים כל הזמן, אבל שום דבר לא נתפס. זה שיגע אותי. אני לא מאמינה בקללות, אבל השאלה המרכזית שהתחילה להשתלט לי על המוח הייתה – 
מה לא בסדר איתי???? מה, אני לא מספיק יפה/חכמה/מוצלחת/שווה?
וכל מפגש נוסף עם גבר שלא הוביל לזוגיות הנכספת, רק חיזק את המקום הזה. מקום ממש מבאס לשכשכך בו.

רק כשהצלחתי לנתק (טוב לא לגמרי) את הנזקקות הזאת, את תחושת הערך שתלויה בכך שגבר ירצה אותי, למלא את החוסר, אז הוא הגיע, בדרך הכי הזויה ולא צפויה (שידוך בין האמהות שלנו).

מה שאני אומרת, עם כמה שזה כאילו בדיחה שחורה "מקולל/ת או משהו", מאוד קל להשאב לתחושה הזו, שמשהו לא בסדר איתי, והיא מזינה את עצמה. כי כשאני הולכת איתה, זה מה שיוצא החוצה, ואז למציאות יש דרך להוכיח לי ש"זה נכון". השתקפויות…

מנסיוני האישי על עצמי ועם כל מי שליוויתי בדרך לזוגיות, חשוב קודם כל לעצור את הלופ הזה, ולשבת רגע בצד, לחשב מסלול מחדש.
להבין שאני נהדרת, אבל ממש. נפלאה ביותר.
ושההתנהלות החוצה יכולה ואמורה להגיע לא מתוך יאוש, חוסר ונזקקות, לא מתוך תחושה שהחיים שלי יתחילו כשהוא יגיע,
אלא שהחיים שלי קורים עכשיו, ויש בהם המון יופי, בדיוק כך.
ומהכיוון ההפוך (שזה אותו דבר) – שאני לא רוצה/צריכה את זה בכלל, מה זה השטויות האלה, עדיף לי לבד, כל הגברים אותו דבר. אבל בעצם, אני ממש רוצה, וכבר מוכנה להודות בזה ולהתמודד עם הפחדים.
כשזה הסטייט אוף מיינד, הכל נראה אחרת.
ואז אפשר לפרוש את הדפוסים וההתנהלויות ולראות מה משרת, ומה כבר ממש, המון זמן, כבר לא. 
לא שייך לעכשיו, למי שאני, למי שאני רוצה להיות.

אני כל כך אוהבת לראות את התהליך הזה קורה.
את האסימונים נופלים למקום. פתאום הכל הרבה יותר פשוט ונכון.
עם הרבה פחות מאמץ ובלבול.
אני אוהבת לתמוך מפגישה לפגישה, וגם תמיד אומרת שאם קורה משהו אקוטי במהלך השבוע לכתוב לי, אלה רגעים קריטיים של התחלות חדשות, של הליכה עם הלב, ובדיוק ברגע הזה אני שם לתת יד, להרגיע, להבהיר, ולחזק.

ואז כשמתחילה זוגיות, כמה זה יפה.
כמובן שגם שם עולים שדים, והליווי שם משמעותי מאוד, ורגע, לא לרוץ ולפרק על כל אתגר שמגיע, אלא לעצור, לנשום, להתבונן, לראות איך זה יכול לקרב ולחזק את הקשר הטרי הזה שנבנה עכשיו. 
איך זה מחזק אותי, ומקרב אותי אלי.

זה תהליך מדהים. 
עברתי אותו על בשרי, עברתי אותו רבות בקליניקה, 
ואני רוצה להגיד, אני רוצה לצעוק!!!!!
שזה כל כך, כל כך אפשרי.
שאין סיבה לשבת ולהרגיש מקולל/ת או משהו.

יש דרך.

כתבו תגובה